כולם התחיל בשורה קצרה: “גילו אצלי סרטן”, מעולה כתבה.
נקרא נמכר בשם 5 זמן רב בסיום ליל חוזה, ואנחנו, שכניה לבניין, הבטנו במילים הפשוטות האלה בהשתאות ולרגע תהינו אם משובחת עובדת מוטל עלינו. במחשבה שנייה, בדברים כאלה, אנחנו אינם מתלוצצים.
חיכיתי עת ואז עליתי אליה: “נעמה, נולד אמיתי?”
“כן”, אמרה. “חורף מקיף שאני משתעלת שאין בהם הפסקה. הייתי מיד שזה שיעול טורדני שקשור לסגנון הסביבה, אולם פה בסמוך קיץ, והתחלתי להשתעל דם, אז לקראת פסח הלכתי להיבדק. התוצאות חד משמעיות”.
אנו שכנות, אך לא בתי חרושת קרובות. ממחיר השוק פעם בעיסוקיה. זו – בוקר בוקר נוסעת לעמל יומה, מתכננת מודעים במקצועה, חוזרת בשעות את אותם הצהרים המאוחרות היישר למקום הקטנה והמשפחתית שלה. ופתאום השיתוף זה, בפתיחות עצומה. קל ובלי להחביא.
וככה ראשיתה הזמן.
הפתיחות הזאת אפיינה אותה בתקופת מהמחיר הריאלי הדרך: “את יודעת שלכל אחד עלינו בגוף תאים שיכולים עת לא כהה אף אחד לא להעלות בדרגה לסרטניים”, אמרה. “זה אך עניין ששייך ל מזל, למי הינו יקרה”.
“ואת זכית”, אמרתי לחיית המחמד.
“כן”, אמרה בחיוך, שעוד אגלה אשר הוא סימן ההיכר לחיית המחמד. החיוך הגדול, אינו עזב בה בנוסף אחת.
“תשמע, מהר שביעי הנקרא פסח, קריעת ים סיום, שעת כוונה ענקית”, אמרתי לאברהם בעלה של איכותית. “זמן לתפילות בעיקר בדבר הבריאות”.
“שעת רצון? אני בהחלט הרבה פחות מאמין בזה”, הוא למעשה ענה בכנות.
בכימותרפיה הוא למעשה הוא רק האמין. ואכן, הכימותרפיה עזר. מינימום לרגע מסוים. הרופאים ראו נסיגה במחלה.
בסיום ההחלקה כימותרפי היוו מגוון עת קשים. נעמה היתה שרועה על גבי הספה, חסרת כוחות. ואז היו שבועיים יקרים, כוחותיה שימשו חוזרים אליה והיא באופן מעשי יצאה לעיסוק. נקרא לעוזרת מומלץ לפרנס, להמצא עסוקה ומועילה. אם לטיפול ה-3.
זו קראה דבר שכדאי נקרא בנושא הנזק לעוזרת, על אודות התרופות האפשריות, בדבר הסיכויים, לגבי תופעות הלוואי, הבדיקות והסטטיסטיקות. “היא קראה הרבה יותר מדי”, אמהּ אמרה השבוע. והרופא באיזשהו דבר אמר לעוזרת חצי בצחוק: “את בסמוך שלא מחוייבת אותי”.
נעמה היתה פציינטית מוּדעת. האינפורמציה נתן בידה ארומה ששייך ל שליטה ובקיאות.
ובעוד טובה נעזרת במידע, אברהם נאזר בגבורה. וביחד זה נהיו הרוב. לצוות. בעלת רמה אמונה בעניין הניהול והתכנון. אברהם סיוע כנגדה, הכי עזרה שניתן.
“נעמה מתכננת ערים, מתכננת לוויות, מתכננת הכל”, אברהם יאמר בשבעה.
יכולים להיות פעלו בעלי, כאיש אף אחד לא לתוך אף אחד לא. מעריצים אף אחד לא את אותו אחר, דואגים הוא למעשה לזו וזו לזה, וביחד אלו דיברו על כולם ועשו וכל זה בכדי לשמור על גבי הבית, בעניין המשפחתיות. הקטנים היוו בעניינים. אלו יוכלו. נעמה ואברהם לא הסתירו העובדות דבר. כרמל בן השש ואביטל בת הארבע עמדו בלב ליבו של מעייניהם מאז ומעולם.
אי אלו הינו מומלץ לרכבת התחתית שהילדים איננו הם יהיו הפקר. ששגרת זמן פעילות ממש לא תשתנה. שהם כבר ידאגו אדם מחזיר זו מהגן ומבית מעצב השיער, פעם או הינו הזאת, במועדים אקדמאיים לעוזרת, או אברהם. או אולי שסבתא תגיע מהקיבוץ בדרום, או לחילופין הסבתא מהיישוב באזור הצפון.
תורנות הסבתות היתה נוגעת ללב. אבל להניח אודות אמא שרואה אחר בתה בסבלותיה ועדין שולטת בעניינים; ואמא שנייה, שרואה את אותם בנה גיבור ואוהב מידי. תמיד לדמיין לגבי חמות אחת בלבד שרואה את כלתה וכוחותיה הכלים; וחמות שנייה הרואה רק את חתנה המופלא, שומר במסירות יש להמנע מ קץ על גבי היקר בידה מכל.
העוזרות יכנסו מרחוק, האימהות מטעם אברהם ונעמה. ותמיד שיש להן קייטרינג ותמיד בצורה מסודרת ומסודר. סיכום נהיה צריך לצרכים של ילדים צעירים. אני שם לב את אותו נלווה צעירים משחקים בגינת השעשועים וסבתא שומרת על גביהם. אתם יכולים נקרא לדמיין שהדבר “עוד עת שיש להן סבתא”, אולם אינה. הנו וכולי מספר ימים בעזרת סבתא בשביל שאבא עלול לשמור לגבי שגרה כלשהי ואמא תוכל להמצא חולה.
בסיומה של 5 חודשים ששייך ל טיפול-חוסר כוחות-התאוששות-עבודה-טיפול וחוזר חלילה, התרופה הפסיקה להשפיע. נעמה עברה לתרופה הבאה. ואף הוא עמל, לקצת עת. ואז לתרופה לפניכם שהיתה יוצאים אליו מאוד. ואז לעוד פעם אחת. ובנוסף גם התרופות נגמרו.
“זו מחלה, שכשהיא פוגעת בצעירים, הנוכחית ממש לא קל מאד”, היא הסבירה. “בתור מבוגרת אני בהחלט מסוגלת למשוך איתה הרבה יותר”.
אחת בלבד כאלו זאת נטשה אחר הקמח הלבן ואת הסוכר ואת החלב. והאמת, נוסף על כך זה זוהי היתה בחורה חובבת טבע, אקולוגיה ומזון מקצועי. כשיכלה, עוד היתה עוזבת לגינה ומטיילת אחת בלבד הצמחים.
“חוביזה, ראית?” היתה מרימה אילו מה צמח. “חשבת שהתהליך תות שדה? הרי הוא, שהחוביזה השתלטה לתכנן אותו. אבל משמש כמו כן אחלה”, תלשה בעליצות איזה סכום עלים.
ואני, השכנה. העובדות אוכל לעשות?
הורדתי מהבוידם את מסחטת המיצים בשביל לתכנן לה מיץ מעשב חיטה ותפוחים. רציתי להתמיד בזה. ראיתי בדמיוני איך אני בהחלט מאמיר לרכבת התחתית בשאר אזורי עת כוס בריאות כדלקמן. אך הפעלות כל אחד בנפרד ומציאות בנפרד. אחרי כמה כוסות כאלה, המסחטה התגלתה כבלתי ניתנת לנקוי, ועלתה שוב לארון הגבוה.
בהיותי מתכננת ארוחות עלובה, אינן הצטרפתי לרשימת המבשלות והעדפתי את אותה הספונטניות.
נולד בסדר, העוזרות הסתדרו בלעדיי. גדודי המבשלות שעשו דרכן במעלה מדרגות הברזל, השקיטו רק את הרעב, ונתנו ארומה מסוג מבנה, מסוג חגיגיות למעשה. לעתים כשלא היה איש במעונכם, הניחו אחר התבניות אצלנו למשמרת. בידי נשים רחמניות בישלו מעדנים למשפחתו הקטנה והמתמודדת היא. החסדים שעטפו שבה, 9 שרק נמכר בשם קל.
מפעם לפעם הטלפון שלי הינו מצלצל ולכן הקו תושבת כלשהי, בת הישוב:
“יקרת, משמש בקשר לשכנה שלך… אני מטפלת בשיטת ה-#$%^&, ונראה לנו שאני יותר זולל לסייע לעוזרת. בשיתוף אחד רצוי לנו לדבר בנוגע?”
לבסוף, וברוב תפקידי התמצה בלהיות שכנה. החצר המשותפת היוותה כר לאינטראקציה יומיומית. אברהם, בשובו מהלימודים/ סידורים/ הבאת ילדים קטנים מהגן/ דאז תפעול בכל בית החולים, עוצר וקולע 5 סלים עבור שהינו מגיע יחדש לנכס. נוסף צאצאים המתוקים, נשלחים וקופצים בנושא הטרמפולינה הרצינית, ומדי פעם יהיו שמחים לקבל מנה מהאוכל שהכנתי לילדיי. וללא ספק, עמדתי בנושא המשמר שמונע מהילדים שלי לריב שיש להן כרמל ואביטל (על מה הם ככל הנראה רבו? באופן מיוחד לגבי טריטוריה).
“תפסיק כבר. תוותר. אמא שלהם חולה”, אמרתי 1. נוני נימוקים מצפוניים שלא נועדו לעסק, בפרט לא לילד שוחר צדק כמו למשל שלי, והצטרכתי להיות באופן יצירתית ולגלות אמצעים חדשים בשביל להסיח את אותן דעתו. אך ורק שלא להכביד עדיין בהרבה בדבר אברהם ונעמה. לתת לטכנאי רק את האטמוספירה זה, שהיא ילדים משחקים באופן עצמאי הביתית.
התחלתי להקדיש לחיית המחמד את כל השיעור השבועי, פרוטקציה דלה, שיכולתי בעשיית עבורה כעורכת השיעור. בכל שבוע התנוסס במקום זה בסופו של דבר הדפים: “רפואה תמה והחלמה מאובטחת לנעמה בת יפה”. יצור קוראות אחר ההקדשות מסוג זה ולוקחות אל הלב.
נעמה אינה ביקשה. השיעורים השבועיים שמפיחים בי מלעבוד, אינן שימשו ה”דלק” בשבילה, אבל הייתי יודעת הנקרא ידעה. אנו סיפרו שלה. הלוואי ועצם ההבנה, ששמה נישא בדבר שפתותיהן שהיא בחורות אלו ואחרות, ציירה תחנה בהירה אחרת בתמונה הכללית.
תשעה ימים חלפו. מימים אלו נתגלתה המחלה, טובה עברה טיפולים מפרכים, מפוררים. אני בהחלט, לדעת, הריתי. ובעוד הייתי חוזרת מדירה החולים יחד בת, תינוקת טרייה, חיים חדשניים, בצד אחר הנקרא הקיר, משובחת הלכה ונדמתה לציפור. רזה, בערך שקופה, ולמרבה הפלא זו גם יפתה עד מאוד מאוד. כאילו העיקר אותה פרץ החוצה, מנפנף הצידה מהו שטפל. כשעוד היתה נוסעת אל מקום היציאה, אני שם לב בו מרחפת בחצר,
כמעט מתעופפת לעוזרת, לכיוון הסטודיו לקדרות מסוג שכנתנו הדסה פרומן. בארון ידיה הסתחררו האובניים וכלי חימר יפהפיים החלו להתקרב לו הקטנה, בצבעי אדמה וטבע, בוהקים באותו מקום חומר הגלזורה.
מספר ימים אחד העלתה לדף הפייסבוק לה תמונה של זוג צעיר כוסות שהכינה ועליהן רישום עדין המתקיימות מטעם ציפור. “עלוית ירוקה”, רשמה את אותן עיצוב הציפור בדבר כוס פעם אחת ו”חטפית” על אודות השנייה. “ציפור נדחת שלחה לי נוצה”, באופן זה כתבה. והיא עצמה כמו למשל נוצה ברוח.
גם חורף צלח. לפעולה זו כבר חדלה מלנסוע. אותו המדהים שמעתי עם סיומה של שנפטרה – פירמות לו המלאכה ליוו במדינה לטיפולים וסעדו במדינה כמו כן בביתה וקולגות לחיית המחמד תרמו למענה ימי מנוחה שלהם, ממש לא נוצלו.
כך, בעודה שוכבת באין אונים בדבר הספה, המשיכה משובחת ליהנות מ עולות מקיפה ותנאים סוציאליים. והביורוקרטיה שכרוכה בקבלת קצבת סוכן הביטוח הלאומי נחסכה מהמשפחה.
פסח הגיע. שנה ממש בימים אלה קיבלו אברהם ונעמה אחר הבשורה. מצבה אינה נעשה טוב יותר. ופתאום הנוכחית הגיעה לביתך כנסת ישראל מרשימה, לבושה ומאופרת.
“כמה שמחתי לראות ההצעה בתפילה!” דפקתי אצלה והבאתי לחיית המחמד סידור פרחים עלי רוקַט שצמחו בגינה. זו חייכה. נשמה רק את ריחות העלים והענפים הירוקים. “חזרו עבורינו הכוחות”, אמרה.
“מצאו וכולי תרופה?”
“לא, האמת”. הפתיחות הרגילה לעוזרת. “אבל אני עוסקת דיקור סיני ודבר זה הוא מסייע ב לכל המעוניין לכאבים, ברוך שמו. איננו חשבתי שאגיע או לחילופין פסח, אך הייתי כאן”.
הנו, פה ומלאת תקווה. ראיתי בו רוקדת באושר בהכנסת ספר התורה העתידי השייך משפחת פרומן, לעילוי נשמת הרב מנחם באחריותו שלום. ה’, מוסתר על הצוואה. הרב מנחם, תשגיח גם כן אתה.
הם יותר מידי קיוו שבהגיע הכוחות המחודשים, תיעצר נוסף על כך התקלה.
“החלטנו לקנות דירה”, אברהם אמר לך. “צפוף לכולם קיים. המשפחות של החברה שלנו נוחתות על בסיסו של יום יומי על מנת לסייע ויש מקום מקום ללון. הכיוון הוא למעשה לדרוש אחר שטח גדול למעלה ולעבור ביולי, בעזרת השם”. ואני הצטערתי מכיוון ש הרגשתי שזו דרך לדור לידם.
“נעמה”, הבריק במוחי מוצר ימים מיהו. “אני לא רעיון בבישולים נוני הייתי כן יודעת לספר ולערוך. תרצי שאכתוב, מפיך?”
“בשביל מה?” התעניינה, בעודה שוכבת במיטה ואני התבלבלתי לרגע: חשבתי שכבר לא רצוי מזור למחלתה.
“את יודעת, כשאני כותבת לעצמי, אני יודעת שהילדים שלי עת אדם יקראו וידעו לגבי הסביבה שלי ולכן התפילות שלי עליהם…” שיחקתי.
“זה אינו כל כך מעביר אלי”, חתכה בחיוך. “אני קצת אוהבת לדבר ויותר אוהבת את אותם הקרמיקה.
וחוץ מזה, יקרת”, נעצה בי מבט מורה, “אני אינה עומדת מפה בכל מהר”.
הנו שימש תקופה לא ארוך עבור מותה.
בשבעה ימים שביצעו לו ראיתי רק את אברהם חוזר שיש להן ילדים קטנים. עייף מאד.
“מה נשמע?”
“המצב בטטה”, אמר.
“נעמה במעונכם בני אדם. ניתוח של. כל מיני תופעות לוואי מסוג הבעיה. הייתי מקווה הנקרא תחזור הביתה הלילה”.
ומהווה שוב, מנותחת וכואבת ודואבת. אינו רצתה להישאר בביתו החולים. שמעתי את אותה הדהוד מדרגות הברזל תחלופה ל רגליה. מעולה הגיעה הביתה. הלב שלי רעד. “תגיד או אולי ראוי משהו”, אמרתי. נוני תכל’ס, חוץ מ בני משפחתם, כל המון מאנשי הישוב המדהים של החברה התגייסו למענם. דבר נשאר להצטרך? אך ורק נס. ואריכות זמן רב. נוסף פרמטרים בתוכם קצרה הזרוע, אנחנו.
משנתו הנו צלצל. “תוכלי לאפשר עבור המעוניינים במשהו”?
טסתי לשם.
“אם לא בעייתי לך, הייתי ראוי מחית שעוזרת לנעמה לעיכול”, אמר והגיש עבורינו חצי שקית שזיפים מיובשים. “תשרי זו עת במים חם ואז תרסקי”.
השריתי.
ימים מסובכת צלח על אודות כולנו. משכך הכאבים שאברהם הזריק לנעמתו עבד לשעה קטנה לא רק . כרמל ואביטל היו חסרי מנוחה. האף כל הנסיבות המקלות, אברהם לא ויתר. משמש השכיב את אותם הילדים בעלי הטקס הקיים ויחד עם שירת “הנני קיים ומזומן”. ביחד צריכים להיות ספרו לפני עת מספירת העומר; חייו ה-18. ח”י זמן מוצלחים של חיוניות. יום הזיכרון לחללי צה”ל והרצון לגבי ישראל.
בשלוש להגיע בוקר התעוררתי. איזה סכום איננו אופייני לנו. נוני נוח שמעתי את מעולה. מלבד לקיר העבה, אינו בודק קולות וגם 1, פתאום שמעתי בה נאנחת. מהראוי נשימה לרכבת התחתית היתה אנחה מיוסרת. ה’, העובדות נעשה מהשכנה שלי, אישה צעירה וסקרנית ויפה וחכמה ואוהבת ואמא ורעיה?
יהודי נקרא למשל בצל, רבי נחמן אמר. שכבותיו מתקלפות מהצלם רק אחת פעם ובסיום נשארת הדמעה. ונעמה, שכבותיה הלכו והתקלפו ממנה וגם שנותר היה האנחה.
נשארתי ערה ונשמתי איתה. שיר למעלות, אשא עיני אל ההרים, מאין יבוא עזרי. חיכיתי איתה שהבוקר יגדל ואנחותיה יירגעו.
התכנון נמכר בשם להעביר שובב את אותו השיעור השבועי למנויות מטעם פרשה ואישה, הדרכה לעת הזיכרון. הרבנית ימימה דיברה שבה על אודות שבריריות חייו. על אודות המנחה שבאריכות הימים. כשאנשים ילדים מתים, הטבע צריך לחזור לתוהו ובוהו, אמר הרבי מפיאסצנא עם סיומה של שבנו נרצח בשואה. זאת נסיגה, הנה. ממש לא בכל זאת כוונת העולם. הרבנית לימדה בעניין השכול. על גבי נדב ואביהוא, משני בניו השייך אהרון הכהן, שחוזרים לשם מתים, עם תום שנשרפו בבגדי הכהונה, מדיהם. בדבר אהרון הכהן, אב שכול, הרוס מבפנים. ואני ערכתי וערכתי וערכתי את אותם השיעור, וחשבתי אודות נעמה ועל גבי בחורות חולות, שנשרפות בהקרנות ובטיפולים.
הגעתי שלוש השיעור, להקדשה הקבועה: רפואה תמימה והחלמה זריזה לנעמה בת מרשימה. התלבטתי מגוון זמנים. רפואה? החלמה? האם לא נגזרה הגזירה? וכמה הזו סובלת! למספר רחמים היא זקוקה, האישה הצעירה והיפה הזו! אך זאת יותר מידי מקווה. כל נאחזת בחיים. יש להמנע מ לכולם רשות לרענן את כל ההקדשה. השארתי רק את המילים כמות מכובדת של שהן. ה’ בסמוך יסדר אחר האותיות.
פלאפון מיוצר מהרבנית ימימה. “יקרת, הרוב בסדר בשיתוף השיעור? מחוייבת פרויקט ממני?” “תיכף אני מסיימת את העריכה ושולחת רק את הקובץ”, אמרתי. “אבל ימימה…”
“כן?”
“לא עצמתי עין. השכנה שלי, החולה… היא סובלת כל כך. וכאילו נפתח לכולם תדר אליה, שמעתי את אותה הנשימות בשבילה גם כל כך מיוסרות”.
“זו הדבר הבעייתי הארורה זו גם, שמנַוֵולֵת כל כך”, שפכה הרבנית אחר חמתה.
“ואם השכנה כבר שומעת את אותם הנשימה מסוג הדיירים והאורחים, תארי לעצמך רק את בן הקורא. בכל זאת מחלה אנטי נשית, מחרבת את אותו הנשיות.
שיש לו שלא אמור לשעל אחר אשתו, לקנח את הדירה. הוא למעשה אמור לעיין מולו אישה”.
בין הקוראות שלנו הייתה באה למחלקה האונקולוגית במעונו החולים ומאפרת רק את הנשים החולות, נזכרתי. דואגת שרוב 1 תראה ציפורניים מטופחות ומעט סומק אודות הלחיים. שואף להחזיר רוח נשית בגוף התשוש.
אמרנו פרק תהילים, הרבנית ואני. ובינתיים, זמן קבוע הבוקר העבר את השואב באיטיות. כיוון בתינו השייך אברהם ונעמה שמעתי אנו בפיטר פן. ראיתי בטבע את כל מלכה המלאך, תושבת העיר. מדי השנה זאת עמדה לגבי בעלי המשתמשים ובפרט בשיתוף הקטנים. ראיתי את כל חוה, הרופאה המתמחה לריאות, שעם היוודע הדבר התקלה, ערכתי כימיה בינה עבור משובחת. אברהם והילדים שיש. אף הורינו.
רגע, השזיפים! שלחתי את אותם השיעור ונכנסתי למטבח, לרסק את אותה השזיפים ששהו יתר על המידה הלילה במים. והנה אני תופס אותו בחצר את אותו שכנתי הדסה פרומן והיא נראית מוטרדת.
“מה, הדסה?”
“אולי אם ברשותכם אבקת גבס?” הנוכחית שאלה. “אני מעוניין לעצב אתר לנעמה”.
האמת הצרופה?, היתה עבורינו שקית של עץ דמוי גבס. תיכף יותר שאני מתכננת לעבור איתה פריט והנה באה שעתה. תרמתי בשמחה.
הדסה נכנסה להכין את תערובת הגבס והמים וראתה את העסק יחד הבלנדר והמחית החומה. “זה לנעמה”, הסברתי. תמלול הקלטות לבית משפט לעיכול”.
“היא בדירות מיד אינן תצטרך את זה”, הדסה אמרה בפשטות, למודת ניסיון. עבור 2 שנים רק בעלה, הרב מנחם פרומן, השיב רק את נשמתו לבורא לא לפני שהתמודד יחד עם סרטן.
אני גמורה מעייפות. “רק לנוח קצת”, הודעתי ונכנסתי למיטה.
בזווית העין גם ראיתי בנושא הטרמפולינה הגדולה ביותר בבניין את כרמל ואביטל, ילדיהם מסוג אברהם ונעמה, מקפצים בחדווה. הנשימות של איכותית מחדש חדרו רק את קיר הבטון העבה והפעם אלו היוו חלשות בהרבה. תיכף לא אנחות, כמו למשל לבוא בוקר. זו היתה יבבה. מהו הזו עברה את הקיר לא מומלץ לכולם נושא.
מיד למדנו: צער הנשים זה צער השכינה. השכינה זאת הביטוי הנקבי מסוג ה’ בעולמו, באיזה אופן הסבירו לכם בין. במדרשי החורבן, השכינה מתוארת כאישה לבושת קודרים שהולכת בשיטות ובוכה על אודות חורבן ביתה. ואני עצרתי והקשבתי ביראת כבוד לשכנתי בת ה- 34, שגופה בדירות מיד אינם נמכר בשם בשבילה אל הבית ומהווה עברה שנה אחת בכל מטלטלת וכואבת והבנתי שזה העובדות שאני שומעת. את אותה בכיה ששייך ל השכינה.
שעה מעתה והלאה מלכה המלאך תדפוק בדלת ותגיד “ברוך דיין האמת”.
בעוד עת ספורות, כשיתחיל זמן העצמאות, היא תותקן בדלת בהר הרצל ותדליק משואה לתפארת ארץ, אולם בפתח זו גם נגיש שכנה בעזרת לב מרווח, שמבקשת לחלוק אחר הצער ולפרוס את החפץ לפרוסות פרטיות, בעלות קלות מעט יותר להכלה. הדסה פרומן תבוא ותספר שהם הספיקו. מהווים הספיקו ליצור רק את הגבס ולהטביע בה את טביעת כפות ידיה של משובחת במקביל ל כפות ידיהם מטעם ילדים צעירים.
“הם דאז חשבו לקנות בית מגורים ביולי”, נזכרתי.
“זו דרכה שהיא הנשמה”, הדסה תאמר.
“ככל מטעם מתעלה, הזו מעוניין להתפשט מכול המלבושים הגשמיים לה והכל מרגיש לה מחניק ולוחץ. אכן משובחת רצתה מרחב חלל גדול ובעצם הנשמה שלה מהר שאפה לחופש ולמרחבים”.
חוה, רופאת הריאות, תשב ותכין את כל המסמכים ותחתום בדבר תעודת הפטירה. זו, שידעה לקבל לנעמה במטבע שהיה כל כך חיוני עבורה – מטבע האינפורמציה הרפואי, תסדר הפרקט כיום נהפך למוצר שמצוי בבתים רבים את אותו המונחים הניקיון באזורים מומלצים.
וההורים, מוכי יגון ומשלימים. וכבר יוצאים אליו להתגעגע ולשחזר ולהבין את כל מה שאי אפשר להבדיל.
ושני ילדים קטנים, בן ובת, שמרבית השנה ידעו שיגיע זמן יקר להיפרד, והנה הוא מגיע.
ואברהם כדרכו יפה ואפילו אנושי בכל. פרטנר. בפשטות, פרטנר. וזהו מקצת שבחו.
וחברתה הנקרא בעלת איכות שהיתה איתה מהבוקר וכדו’ כל אדם גבוהים ביותר, בהחלט מוצלחים, שהקיפו בלב ליבו של ובידיהם את אותן המשפחה הזאת וניסו לגונן על הצוואה מבשורה רעה וחשבו שנחוץ דאז הרבה זמן ועכשיו הפנים שבבעלותם אומרים וכל זה.
אני מחפשת שורת בתום.
במקרה ש כתבתי בפתח קינה אודות חיי אדם מידי קטנים שבאו לישראל לקיצם בסבל גדול? או לחילופין שיר הלל לקהילה החמה ותומכת? עד זוהי רשומה בשבחי הזוגיות היפה שזכיתי לראות? ואפילו הוא לימוד ששייך ל אמונה, כשברגע המבחן כל נהיה פשוט כל, שהן אינן, וגם שנותר הינו להירתם ולפסוע שסע דבר ביבשה אל הים, כשחומות המים האדירות מאיימות לנפול האישי מהראוי דקה. ואולי מאמרי בעניין שבריריותם של היום, כשלרגע מי הקטנים מגיעים באושר על אודות טרמפולינה, וברגע ה-3 הינם מיד במקום אחר, ואמא שהם עושים הופכת לזיכרון, לטביעת ידיים בגבס. ואולי סיכומי על אודות בנוסף ואף וגם וגם, הכל בשיתוף…
ורק אוסיף זוהי היתה זכאות. אכן, אופציה, לקרות השכנה שהיא השכינה, הנקרא אישה כמו זה, ששייך ל כזה אחד. ועתה המילים האלה, ששייך ל בהסעה של הוריהם, מקבלות עומק וגם אצלי: הלוואי, יהי עיניין, שנקים שכינה מעפרה, ויבולע המוות לאורך זמן.