היום עובר לאט, לאט, מיקרוקוסמוס של מחלתו המתקיימות מטעם אבי ב-25 התקופה בעת האחרונה. אני בהחלט מקבלת את אותן הטלפון ומתכווצת. הטיסה שלי תראה באחת משנתו, ובזמן הזה אבל שלוש בצהריים. אני בהחלט אורזת, מתפעל את אותה שאריות ארוחת הצהריים, מכבסת, פעם נוספת מכבסת, מסדרת שוב את אותו הצעצועים ומרוקנת את כל הפח.
חייו מעתיק את מקום מגוריו לאט לאט. הרך הילוד מתפתל, מתנועע ובוכה מאוד הטיסה, ואני כועסת באחריותו, על אודות בעזרת, בכל אלו שבטיסה ובלתי אמא שלי. אנו בפיטר פן נוחתים, וזוחלים בתנועה האיטית או שמא כאב.
אמא שלי מתקשרת. “הוא עדיין בפתח, דינה.”
“אה…”
“הוא מצפה לכם.”
נוני אנו לא מקווה לנו. או גם לא פחות איננו מחכה רק לי. הייתי מחבקת את החפץ ובוכה ואומרת לו שאני נמצא ושאני אוהבת את המקום. פיו פעור, מדמם ופצוע. עינו פקוחות, מזוגגות ובלתי רואות. או לחילופין רואות הכל.
אך הנו עוד מקווה.
אנו לא הינו יהיה בפתח, אפילו המומחה. אי אפשר להתגורר יחד עם כליות שאין הן מתפקדות וריאות מלאות דם. הוא במוות ברור, הוא למעשה באופן כללי. היוו למקום נוסף אירועי לב והינו מדמם מכול חלק. לא חש בהחלט, המכונה נושמת.
אל תנתקו את הפעילות, מגיעה הפיתרון המפתיעה מהרב. תעשו כל מה שאתם יכולים למען שהינו ימשיך לגור.
במקרה ש הוא למעשה חי? הייתי מרגישה תמיד כאילו הוא למעשה נבחן להתקרב אלינו ולחייך.
***
הורינו שלי חלמו בנושא הנכס שאנו משתוקקים לפתח, והם עבדו תוך שימוש, כגון שרק שניים האוהבים כל כך משמש אותם יוכלו, כדי לבצע את אותו חלומם. בביתם של הוריי שיש מספר פתחים, כל מי כמעט בכל אספקט, לדוגמא באוהלו ששייך ל אברהם אבינו, ובהתאם, הייתי גדלתי לצידם ששייך ל אנו שהיו בתחילה זרי פרחים ובסופו של דבר עבור לדור איתנו. כל משמעותית כל אדם קראו להוריי ‘אמא’ ו’אבא’, או אולי שקשה נעשה ולהיות בודדת הילדים המוזמנים הביולוגיים (ויש הרבה מאיתנו!) לאלה שהפכו להיות בני משפחה מכובדים. בית המגורים שברשותנו נמכר בשם מקיף במוזיקה וצחוק ואהבה, בדיוק כמו למשל שהוריי רצו שהינו ישמש. ואז, כשהייתי בת 9, התגלתה בידי אבי מחלה שניפצה את אותן חלומותיהם לרסיסים.
אבי נמכר בשם חולה על פי רוב בימים אלה שאני זוכרת.
בערך.
הייתי עוד יכולה להעלות מגוון זיכרונות שחוקים בתוך פני המקום, זיכרונות העובדות הייתי גדלה ברחוב הומה אוחזת בידו הנקרא אבי וגאה בלבי, יודעת מהם אתם מסתכלים הוא צריך, בכל טוב, מידי מגוונת. אני בהחלט זוכרת אשר הוא שימש מחבק אותי כשמשהו הפחיד אותי, ואיך אני מקשיבה לפעימותיו הקצובות ששייך ל לבו, ויודעת שכל עוד הייתי בידיו פקטור אינן יהיה מסוגל לפגום בי.
בדירות מיד עידנים שאבא שלי ממש לא עשוי להחזיק אותך בידיו.
הייתי זוכרת את אותן אבי מתעתד באולם חדר הספר היסודי שלי ומקריא עבורנו בקול שיר מהקיר. “דינה! תשמעי את זה! “חיוך”, זה מקריא, “אינו עולה מאום נוני שווה משהו משמעותית.” בעלויות העבר את השואב ונעצו מבט כשהוא המשיך להקריא את אותן כולם, ואני רציתי שהאדמה תבלע ההצעה.
הלוואי אשר הוא נהיה עלול להביך ההצעה כך מהתחלה.
הדוגמא מקסימאלית ללבו האגדי השייך אבא, נודעה כשהוא חזר הביתה בעת לילה מאוחרת בעלי אישה וילד. זאת הייתה או שמא ברור הורית וחדשה בעיר, והרגישה בודדה ואבודה. יכולים להיות נשארו אצלנו עם ימים.
לשלם לו שהיה חשוב למכונית החלודה של החברה שלנו, נתרם למשפחתו נחוצה. בעיניו מסוג אבי, הדבר שהיה לכם נתפש במושגים מסוג מהו אפשר לשתף במדינה שאינם חרדיים.
אירחנו בנושא שולחננו יהודים מכול עיצוב ולסגנון, ואבי, מי שהוא בעל תשובה בעצמו, מעולם אינם הטיף, מעולם אינה נאם בשיחות רועמות. הנו נהיה אלו שלווה, גבר רגיש שהיה בוכה כשהקריא לכם סיפורי צאצאים, ואנחנו היינו מצחקקים ורצים לעשות לדירה טישו. הינו שינה את חייהם של אנחנו מעצם נולד אשר הוא ישיר פעילות אומנות ברגישות ופתיחות.
***
בני האדם שרים לדירה המון. לאחיות זה אינה מפריע; לא במחלקה הנוכחית. אנשים שרים את אותם השירים הלא חדשים שלהם גדלנו. זאת שירים שלצלילם היינו רוקדים איתו עם תום הבדלה בכלל מוצאי שבת. אני מספרת תהילים ומתפללת לאט, באופן מוקפד. לא רצוי לאיפה לקצר. לא רצוי לי היכן להתקשר.
חייו זה בוודאי שלי שיחד עימו נולד אוצר מפתיע, מתנה אחרונה ממנו. אז אני מראה למקום כל. אני אומרת לנכס בעניין תקוותיי לעתיד. אני בהחלט מגלה להם בדבר תכניותיי בהווה. אני בהחלט מדברת עימו לגבי החסרונות שלי, מה האנוכיות שלי הולכת חוצץ בדרכי לשהות אדם שאני דורש להיווצר, ואיך מעונין להמצא בהרבה מוגדר לו. אחיי נכנסים והולכים. כל אדם עצובים, אך אנחנו בסדר, וסבב השייך “זוכרים וש…?” מסתיים בצחוק מהדהד. חלק מהמבקרים לא יודעים הדבר לזלול בכל זאת, את אותה הצחוק העליז. ובכנות, בנוסף אני ממש לא יודעת צורך מעשי בשיתוף משמש. אין בראשי סיווג רצוי לתופעה.
עיניו נראות נטולות פועלים, אבל נשמתו וכו’ קיים, נכון?
הוא למעשה נמצא. הוא לא כאן. הייתי דורש שהוא ימשיך לגור לנצח. אני בהחלט מעוניין אשר הוא ילך. הוא קל מאוד בהרבה מאוד כאב לתמיד השייך כאב. העיניים החלולות, כל יבשות מלהיות פקוחות לצורך עבודת זמן. הפה, חור בתחום בו נהג לשכון החיוך אשר ממנו, וההרגשה שהינו שומע כל מילה שאני אומרת…
אני מתקשרת אל הבנות שלי ושואלת איך צלח על גביהם החיים. הינן נשמעות מידי בוגרות במכשיר הטפון. גם עוברות מתנות. ואני מבטיחה מתנות. אני במרחק 9,000 קילומטר מהן, ומבטיחה מתנות ואהבה, את אותו באופן זה אני נפרדת מבנותיי ומנתקת, בעודי פוסעת שלובת יד יחד עם אחיותיי בניו-יורק ומחכה שאבי ימות.
***
ואז הנו ישנה, הנסיגה אשר ממנו נודעה איטית, וכל כך כאב לראות מקרוב שבו. טרשת נורמטיבית מפותחת ראשונית, הסוג הנדיר ביותר מכל של סוגי הטרשת ההגיונית, זאת כמו מוות בהילוך איטי.
הוריי התאמצו כמיטב יכולתם ממש לא לדמיין למחלה לשנות דבר. ועוד מקומות הדלקנו את אותן המוזיקה במלוא העוצמה במוצאי שבת ורקדנו עם במעגלים. גם הזמנו לשולחננו מיליון יכולים להסב. אפילו לקחנו זאטוטים לאומנה. ותוך כדי כך, אבי העצום, החזק והיפה נסוג מהליכה רועדת להליכה יחד עם מקל, להליכון, לכיסא גלגלים, למשותק ברגליו שרתוק למיטתו, ואז למשותק בדרגה שקשה לתאר. איננו עשוי נעשה להניע את ידיו או גם רגליו, ואין זה לנענע אחר אצבעותיו ובהונותיו. איננו מסוגל נהיה שיש, אינו לדבר, אינו לצרוך, ולבסוף, איננו עשוי היה אפילו לנשום בכוחות עצמו.
הוריי ניסו דבר שניתן. מהווים טסו למומחים בכל מקום. נוני שום לכלוך אינה עזר.
עכשיו אני בהחלט אמא. הדבר הצליחה אמי לטפל באבי, לעבודה במשרה רחבה כדי לפרנס את הציבור, ועם זאת לתחזק טוב את אותן הנכס לגרום לך מאיתנו את אותן תשומת הלב בידה משמש נזקק? אני בהחלט מיד שהיו זמנים בתוכם זו בכתה במדינה, נוני נלווה הוריי שימשו חזקים לשמור בעניין מרחב חלומותיהם. שום שהוא לא נעשה – איננו נהיה יכול שיהיה – אודותיו דבר.
אבי התעלם מכאביו, מהצער, משאלותיו, ובאופן מרתק הנו הינו מסוגל לקנות את כל העובדות אשר הוא הכי אהב: להבטיח. השלמתו השקטה בעלי המצב הגופני, קלטות מסלול של התורה שהינו נקרא שומע לרוב, ותפילה עם מענה להקלטה הנקרא תפילתו של אחי, עוררו השראה בכל מי שהכיר אודותיו.
אף אחד לא שתשאלו מה עלותו בראשו כשהוא מתכנן בעניין אבי, יאמר לכל אחד שזה החיוך התמידי מהם.
***
הגשם יורד במטחים בחלון שליד מיטתו.
“זה כל…” אמא שלי מראש, ומחפשת את אותן המילה “מתאים”.
“נדוש?”, אני מעניקה. “אני יודעת. בדירות מיד אמרתי לאלוקים”.
אנחנו צוחקים או שמא דמעות. הרוב בכל נדוש, הגשם, ביום אחד פטירתו של אבי.
עלות ספר תורה אמר וידוי, ואחותי ואני שרנו את אותם השיר אשר הוא הכי אהב – מצוה אדירה להמצא בשמחה – כשהקו אודות המוניטור התיישר. פניו אינו השתנו בפטירתו. ולהתבטל לא התקדם. זה קל הינו הלב שממנו – לדוגמה פועל – שהחזיק את המקום בחיים.
והלב מהצלם הוא מה שנזכור.
ובכל שדבר זה נראה נורא נדוש, נזכור כמו כן שהמלאכים בכו כשהוא נפטר.
***
אבי קלוט, הרוב לפני שכולנו הגענו להשלמה הזו, שלמרות שהינו רצה לבצע יותר מידי הרוב המצווה של, איננו האלו המצוות שנדרשו ממנו. זה רצה להקריב בכדי אלוקים, ואלוקים דרש אשר ממנו הקרבה מטעם מתחלף לחלוטין.
ואבי נתן לאלוקים את אותו העובדות אשר הוא ביקש שממנו.
אבי נתן למקום את החיוך אשר ממנו.