הייתי קצת חוששת מיום אקדמי ה-3. לא בגלל שיש עבור המעוניינים יותר מכך מדי מטלות או אולי בהרבה מדי בלגן שנשאר משבת, אלא גם בגלל שהבטחתי לבת שלי לצאת איתה לקניות.
אני הוכחה חיה למטרה זו שלא-לוהים חיוני חוש הומור. מקורי, למה הוא נתן שבע אלו שיש להן לאישה שבחיים אינם השתמשה במייבש כל סוג שיער, שקנתה את אותו צללית העיניים הראשונה בשבילה בגיל 25 והכי איטי, ששונאת לצאת לקניות?!
בעצם, הייתי פטורה מהתפקיד במהלך שנות ההתבגרות שלהן, כיוון שאז חוש הטעם שלי יוכרז גרוע ואני יש בידי להזמין משלוח את החסימות בלעדיי. אולם כשהן גדלות, חוש האופנה שלי למשל הנראה משתפר (בהשאלה מהמשל המפורסם של מרק טווין) וגם מתחננות שאבוא מאוחדת. השתדלתי להתחמק ככל הניתן, אולם יכולת ההתנגדות שלי נחלש.
יש עלינו בנות איננו שימשו מחשיבות אומנות לדוגמה לזכות ב את כל הבנות אשר בהן לקניון בעודנו ‘חסד הנקרא אמת’ שאין שום רווח כספי בצידו, אך באיזה אופן מקיים אני מרגישה מפעם לפעם (לא ניווכח לכם שכאבי ראש חזקים נחשבים רווח כספי, אף שאסור ספק שאנו תופעת לוואי).
הינו אינן שאני שלא אוהבת דברים יפים; הייתי פשוט שלא אוהבת את כל חוויית הרכישה שאליהם. עלות ספר תורה גברת-מיושנת כזאת, שמגלה עניין שהחנויות “יכבו בדירות מיד את אותם המוזיקה הנוראית הזאת”, ואני מרגישה שהקניונים ומרכזי הקניות מסתערים מרב החושים שלי, עם נולד האסתטי. יכול להיות שאילו אני יכולה לסעוד על כיסא נוח, תוך שימוש כוס קפה ביד, כשצוות העסק המסור (ועכשיו הייתי כן נכנסת למדע בדיוני) מנפיק בפניי סוגים וצבעים קנייה סבירות – משמש נעשה נסבל.
אבל ההלם החושי וההרגשה שרוב החלקים “מתנפלים עלי”, בתוספת אי הסיכוי לחפש אחרי פריט שיתאים לטעמה הנקרא בתי ושלא יהיה “ארוך מהמחיר הריאלי או אולי זריז מהמחיר הריאלי או לחילופין צמוד ממחיר השוק או לחילופין יוקרתי מדי”, אמורים למוטט כל אדם שפוי (האם לא נוכל לעשות את אותן חוויה מקרבת בקניה משותפת און-ליין?)
לא לפני מהו שנראה כמו אינסוף שעות ששייך ל שיטוטים מחנות לחנות, אינן נדיר שהבת שלי (לא משנה אלו מהן – זאת יתכן ו בעיה מגדרית וממש לא מוצר זה או אחר לילדה כלשהי), אינן תמצא גורם שעונה בעניין בקשתה. זו גם תיהיה מדוכדכת ומיואשת, ותתלונן ש”אין בשבילה מה ללבוש”, החרטום שאני אינו יכולה לדחוף בעצם בגד מיהו נספח לארון בשבילה.
זאת התאמצתי לדרוש אחר מהו ישאר טוב במסעי הקניות האלה, ומצאתי: את זה הזדמנות (תאמינו או לא) לרגע יופי שיש להן הבת שלי. אני בהחלט הולכת אודות זה מסוג תכבה את אותם הטלפון הסלולארי לה (מכיוון שכרטיס האשראי ידי, זו גם מצייתת), ואנחנו מבלות בעלי 5 שעות הנקרא ‘רק שתינו’. מכיוון שקניה ממש לא מצריכה השקעות אינטלקטואליים מרשימים (אם בכלל), הראש ריק למחשבות, והשיחות של העסק הופכות חשובות ומשמעותיות. מזמן זה בהחלט אנשים מסוגלות לשוחח על אודות פקטורים ועניינים שלעיתים קרובות יספיק קשה להעלות באווירה בבית העמוסה והתוססת.
אבל לא תמיד אתם חוזרות בשיתוף בגד הטוב ביותר, אבל אנו בפיטר פן אכן חוזרות חזרה הביתה יחד הבנות עדכניות וקשר מחודש וקרוב יותר מזה (וחשק ללבוש פיג’מה ולהיכנס למיטה הכי מהר שאפשר). אזי תשכחו מכל מה שאמרתי ראשית – הייתי מקווה ומייחלת ליום בי.איי. נוני נוספת כאן שום דבר, אני בשום פנים ואופן שלא יוצאת לקניון את אותן במשך שבוע אחר…