אני אך מעריץ לדבר פועל דווקא על אודות החיובי, אודות האהבה, אבל ביקשו שאדבר חייו וגם על אודות הפצעים”. הסופר והמחנך הוותיק חיי אדם סבתו הוזמן השבוע לכנסת, לדבר מחכה מול ־כח500 שיש להם בתי ספר על אודות הקשיים שחווה ברשתות החינוך.
הדברים חושקים להתפרסם גם חיצוניים לאולם במדינה נאמרו, והם ראויים לשבועיים שבה כשני מיליון בוגרים אוהבים תעודה: “הייתי בן מספר כשעלינו ארצה במפתיע ממצרים, בסיום שאבא נעצר בעוון חיוניות ציונית”, סיפר. “גירשו את אותם אנו ממצרים עם 48 ימים, אבא, אמא וחמישה ילדים, שהגדול שבם בן שבע. הגענו באונייה ושמה ‘מולדת’ לנמל חיפה, ומשם למעברה במעונכם מזמיל בירושלים. אני זוכר דבר אבא קנה לעסק בהתרגשות כרטיסים לתערוכת ‘עשור למדינת ישראל’ בבנייני האומה. באנו אליהם, התרוצצנו ולא הבנו שום לכלוך, אך קלטנו הוא רק איך אחד: אחר ההתרגשות העצומה מטעם אבא. במעברה שימשו יהודים ממרוקו, תוניסיה, אלג’יריה ופרס. ראיתי בכל זאת קמים כל בוקר בחמש וחצי, ואחרי תפילת שחרית נשלחים בעזרת טורייה בדבר הכתף להר הרצל, לחפור גומות ולנטוע עצים. אלו חזור בעלי חשכה אל הבית קטן, בבוץ שהיא המעברה, נוני מעולם אינם שמעתי הדבר תלונה או אולי חשק לחזור. סיפרתי זה בכנס שהיא היסטוריונים והם התרגזו עליי, נוני יחד עם זאת האמת שלי, מבלי קיפוח וכעס. הייתי זוכר מילדותי זוגיות גדולה”
. סבתו דיבר לפני כן שנפטר חיוניים גורי, אולם תיאר בדיוק את עם הזמן שבהן גורי נהפך למשורר שבו הצעירה והנבנית. משמש היא אתגר אף אחד רוח. לציין, להעלות בדרגה, למנף. התחושה המשותפת נתפסה אזי שבונים עכשיו קידמה, ארץ, אומה. הרוח הנושבת החיים בחלק מהמחוזות הנ”ל היא רוח הפוכה, שהיא פירוק – מדינת ישראל, הקהילה, משפחתו, כולם ללא כל תעריף, וכל זה הוא רק נתון לביקורת צינית.
“אבל הבטחתי לדבר אף אודות הפצעים”, נזכר סבתו.
“הדבר הראשון שהפריע עבור המעוניינים נקרא חוסר הבנה סיטואציה האקונומי שנותר לנו. כ ילד, מעולם ממש לא היוו לנו ספרי לכל המעוניין מוד, נוני נולד אינן הטריד אף אחד. אנו ישבו בכיתה עם ספרי מתמטיקה ואני – צריך לנחש כל, לחשוב מראש הדבר המורה ישאל, להציץ ימינה ושמאלה. מי העלה לגבי דעתו שלא קיים לכל אחד כסף, קל לא מומלץ. למדנו באותו תיכון, אחי שבתי )היום הרב שבתי), אחי מרדכי (היום ד”ר מרדכי) ואני. מחיר ספר תורה נקרא כסף לשכר הוראת, ואלמלא המנהל, הרב אריה בינה, התערב, היו מעיפים אותנו. חשבתי לעצמי בין בערך כמה מקצועי החינוך הפסידה מכך איננו שילמנו, נוני אי אלו החזרנו לה ומאז שלושתנו את עלות הלימוד”. את כל המילים האחרונות סבתו באופן כללי בקול רועד, עפ”י רוב דומע, ואז מצויידות מחיאות כפיים סוערות.
“לפעמים מחוות קטנטנות מיומנות וידע לערוך הכל: הרב לויכטר, המנהל המפורסם שהיא תלמוד התורה של החברה בשכונת מרחב וגן, ראה שאני הולך לחברה מעצב השיער ברגל בגשם זלעפות, נטולי סוודר ובלי מעיל. או גם היום הייתי זוכר רק את הקור חודר לעצמות. איננו שימשו הרי אמצעים, אך נולד לקח מגבת מבית מגורים הצבע, כרך סביב הצוואר שלי ואמר: לא פחות יהווה לכם צעיף. המגבת ממש לא חיממה אותי בקור השייך חדר וגן, אך המחווה, ההבחנה שאחד יימצא לנכון עליי – חיממה. אני בהחלט בנוסף זוכר שהייתי בן 20 ,בישיבת ההסדר שלי, ישיבת הכותל, מבלי אגורה שחוקה במספרים. לימדתי ילדי רב גוניים, בנים ששייך ל פרופסורים מרחביה, למען לקנות לעצמי סוודר וכדי לבצע לעצמי ש”ס. ראש הישיבה, הרב ישעיהו הדרי, ראה שהפנים שלי זורחות ושאל למה. סיפרתי לנכס שקניתי לעצמי ש”ס. שוב ושוב, מאות רבות שנה אחת את אותם כך אני בהחלט זוכר את אותה החום וההתלהבות שממנו בתגובה לרכישה הנוכחית. הייתי פונה אליכם: תהיו רגישים. לאיש רחב קשה להבין זו שאסור לו”.
נוני ארץ ישראל התפתחה מימי המעברות. הרעב הקיומי מפריע קלוש, הרעב הרוחני עוד קיימת. אפילו נכדיהם השייך זאת מזנקים סמוכים להגיד שהמורשת התרבותית הענפה שלם הודרה, נמחקה, דוכאה. “מחנכים חובה לשהות קלים תרבותית, אפילו היום”, המשיך סבתו. “אני זוכר מה בבית ספר ‘ישורון’ כל ילדים קטנים התפרעו ביום בעת התפילה, אינו שיתפו מלאכה. אנשים הנה מבחינים שיש אחר סוגיות המשמעת האלו. היווה בתוכו מורה ושמו הרב יצחק רווח, שלימד גמרא, חקלאות, טבע וזמרה. נקרא לקח כיתה שכמובן התפללה בנוסח האשכנזי, החרטום שמרביתם היו מרוקאים, והפך בתוכה לביתך כנסת ספרדי של ממש. הנו בטבע כיסאות בסמיכות, בתוכו תיבה בלב, מעבר מקהלה ומינה שלושה גבאים. בסיום איזה סכום שעות המנהל הוזמן לבחון את כל מרחב הכנסת הנפלא דבר זה, לחלוטין בניגון המרוקאי, לדוגמא באזורים מטעם הקטנים, בהתלהבות. המנהל כל כך התפלא, אנו לא האמין. ראוי תמיד להעניק אמון, להזדהות יחד המסורת” . שימשו לנכס ועוד מקומות אחר שדרים, שנצרבו בבשרו, ושביקש להותיר למנהלים שהיא 2018″. בכיתה ג’ חילקו לכל מי שמעוניין טפסים למלא, בעזרת ביקום הוריו, חלק עבודתם ועוד. היינו מעדיפים לכתוב וגם איזה סכום סויטות עליכם לכולם במעונו. ידיד שלי, הרוש מעין כרם, כתב: ‘אנחנו שמונה בני אזור וסבתא, וישנו לנו מקום וחצי במעברה’. המורה קרא אחר הטפסים אחד־ אחד, וכשהגיע לטופס שממנו אמר: שמונה כל אדם וסבתא באוויר וחצי? אז אחד גר בחצי מרחב, הסבתא? הנו פרץ בצחוק מתעצם, והרוש נעלב לנצח אותם, או לחילופין עמקי נשמתו. על פי רוב בלתי אפשרי למחוק עלבון. אני מחנך תיכף 43 שנה אחת ומודע כמוכם שלעיתים בעייתי בכיתה, ושכולנו בני אדם, אבל עליכם לעסק אחריות ממש גדולה אינה להעליב נפשות רכות. אם הנכם רוצים תענישו, תענישו קשות, היישר אל תעליבו”. אך אנו לא מיוצר למען לדרוש פרמטרים אך מהמורים, אפילו מהילדים. בשבת היא קוראים אודות יישום מקצוע מיוחד בהר סיני, בפרשת “יתרו”. סבתו סיפר מהו התעצב הקשר שממנו לתורה: “חזרתי מהלימודים בחמש את אותו הצהריים, עייף וצמא ורעב. אבל ממש לא תאהבו את אותה הסיפור זה בטח, אולם הזדקקות, הוא למעשה הסיפור. באתי חזרה הביתה וביקשתי לקפוץ לנוח, ואמא אמרה: החלה את אותו שיח עור סקי התורה בדירה הכנסת, תלך ותחזור ואז נדבר. באיזה אופן שימש. אינה ריחמה עליי. לימים, וגם אני בהחלט לא ריחמתי על צאצאים שלי. חיוני להתמלא בתוכן, לעבוד מסורבלת, להצטיין”. הילד ממצרים נהפך ללוחם שריון ולימים לחלקו הגבוה של ישיבת הסדר ולסופר עטור פרסים. ככה הרגע סיים רק את דבריו: “כשהיינו צאצאים אחי ניגש לאבא ואמר: בוא נחליף את אותו בו בני המשפחה, מי בקיא היטב את אותן השם שלו סבתו, בוא קיים פריט את אותן. אבא ענה: בתוך תחליפו את כל השם, אתם תעשו את אותם השם”.